יום שני, 18 בדצמבר 2017

נקודות אור ותוספות שלי מיום עיון חסידות במכון משואה

שיתוף
יום עיון חסידות
מכון משואה בשיתוף עם גנזך קידוש ה' 14.12.2017 | רשם: שי שגב


פתיחה – נציגה מגנזך קידוש ה'

הביאו את המשל היפה של השועל שלקח קבוצה של חיות לארי, ושכנע אותן בכך שהוא יודע 300 משלים. את המשל ניתן למצוא כאן בעיבוד יפה. אבל נשאלת השאלה, מדוע השועל שיקר את החיות? התשובה היא שהוא היה צריך להוביל אותן לאריה... ואז שיוציאו לפועל את הכוחות הטמונים בהן. 
מי שהיה משתמש במשל הזה היה ה"אמרי אמת", האדמו"ר מגור במשך 43 שנה, כולל בזמן השואה, מי שהביא את חסידות גור להיקף של למעלה ממאה אלף איש. והוא היה אומר להם: כל אחד מכם צריך להיות אדמור לעצמו, אני אעזור לכם, אבל העבודה היא שלכם. וזו תמצית החסידות. להעלות את האדם, בעזרת מה שהוא. הרבי הוא רק הצינור.
הרבי ניצל. אחד מאלה שהצילו אותו היה משה פראגר, מקים גנזך קידוש ה'. הוא הגיע לארץ ונלחם להקים מחדש את חסידות גור. והיא שרדה. אומר על כך מתיסוביץ' – הרבי נתן לנו את הכוח לשרוד.


הרב ישראל גולווסר מגינזך קידוש ה'

לובלין

לבית העלמין בלובלין יש שני פתחים. יש פתח חדש, דרכו נכנסות הקבוצות. ויש הפתח הישן. שניהם קיימים עוד לפני המלחמה. הפתח החדש מביא אותנו לקברים הצעירים יותר (החוזה מלובלין), ומשם הולכים אחורה בזמן (עד המהרש"ל). הפתח הישן, האחורי, לוקח אותנו למסלול ההפוך.
כידוע, בלובלין קמה ישיבת חכמי לובלין, על ידי המהר"ם שפירא זצ"ל. מעניין מאוד שבעוד שהיו כאלה שראו את השואה ממשמשת, יש כאלה שהמשיכו בבניה. היו רינונים על הרב שהוא בונה את הישיבה על מנת לפאר את עצמו. זה כאב לו מאוד. באחד הכינוסים בלודג' הוא אמר – וכי האם יש לי ילדים? בשביל מי אני בונה את הישיבה הזאת? בשביל הילדים שלכם!!
סיפר הרב וואזנר זצ"ל, שהיה מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, אצל המהר"ם שפירא זצ"ל – בשעה שהקים המהר"ם את הישיבה, שהיא בבחינת יום חתונתו ויום שמחת ליבו, הוא הלך להזמין את רבני העיר מקדמת דנא (כמו שילדים מזמינים את הדורות הקודמים). המהר"ם הגיע לבית הקברות, אולם אז התלבט מאיזה פתח להיכנס. ואז הוא חשב לעצמו ואמר. כתוב בתורה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר." התורה הולכת מהצעיר למבוגר – יעקב – יצחק – אברהם. ולכן אני צריך להיכנס מהשער החדש, וללכת מהחוזה מלובלין לכיוון המהרש"ל.
המצבה הראשונה שנתקלו בה היתה המצבה של החוזה. הרב ניגש אליה והראה לתלמידים, והרב וואזנר ביניהם, בואו תראו מה כתוב כאן: יעקב יצחק בהר"ב מו' אברהם. בדיוק כמו בפסוק שהוא חשב עליו – מתחילים מהצעיר.. יעקב ועד אברהם.
ולכן אם שואלים אותנו למה צריך לנסוע עד לפולין.. הרי יש לנו כאן צדיקים גדולים בישראל, התשובה שלי היא – מסיים הרב גולוודסר – צריך להתחיל באחרונים, ואחר כך להמשיך לראשונים.

מוטו של האדמורים – האדמורים יצאו לקהל שלהם, כמו אברהם אבינו, "ירדו לעם".

לנצוט
קבורים בבית הקברות בלנצוט צדיקים כמו רבי נפתלי מרופשיץ ועוד. קישור
בבית הכנסת בלנצוט החדר החיצוני היה של החוזה מלובלין, שם התפלל. הנוסח שלו היה חסידי. ושל בית הכנסת היה אשכנזי ליטאי. הוא לא רצה לשנות להם את הנוסח, לכן התפלל בחדר הקטן.
בהקדמה לספר "צאן קדשים" מובאים דבריו הכואבים של החוזה, שנתן "הסכמה" לספר, כדלקמן:

"...... ואח"כ כשבא לי הרבה טירחא דציבורא צרכי בני ישראל, המרובים, הן לייעץ והן לתפלות ובקשות, ואני הייתי מתיירא לדחות אותם, כיוון שהשי"ת עזר לי לפעול טובות ישראל, גם אני נעשיתי טרוד מאוד, לא מבעיא לעשות פירוש, אפילו לי בעצמי היה קשה לי מפני שלא היה לי פנאי לעיין......"



הסוד של החסידות – העבודה הפנימית

כאשר נפטר הבעש"ט היו לו כ-100 עד 150 חסידים. לאחר מאה שנה יש כבר מאות אלפים של חסידים. מה משך אותם? איזה אינטרס היה להם ללכת אחרי אדמור? יש סיפורים על חסידים שנוסעים לאדמור במסירות נפש. עבור מה? היה כל כך קשה להגיע אז לאדמור.
הם נסעו אליו כי ידעו שיקבלו אצלו חיזוק, חום, ערכים, אמונה. כוחות.
יש סרט "אלה שלא נכנעו" הסרט אינו באינטרנט, בגינזך קידוש השם. אחד מהמרואיינים שם הוא ישראל שלו, מהאנשים המובילים בידיעות אחרונות. לא שומר תורה ומצוות. אולם כאשר הוא מספר על נסיעה לרבי, 60 שנה לפני הראיון, העיניים שלו בורקות.

יש סיפור שהחוזה היה עדיין בחור וסיים את הש"ם. הוא יוצא שמח וזחוח ופוגש חבר שלו שלמד איתו עד גיל 16 ויצא לתרבות רעה. אמר לעצמו החוזה, זו עת רצון, ננסה לחזק אותו. ואמר לו תראה איפה אתה ואיפה אני – אני סיימתי ש"ס! בוא תצטרף אלי ללימוד.
הסתכל בו הבחור וצחק עליו – כעת נזכרת לסיים ש"ס? אני סיימתי עוד כשהייתי צעיר ממך. ואח"כ יצאתי בשאלה.
מספר על עצמו החוזה, ששמע את זה ורץ לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, הכניס את הראש שלו בתוך ספרי התורה  ואמר – אם אחרי סיום ש"ס, ככה נראה יהודי – אנא אני בא?!?. וכך אומרים חז"ל – "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו." הוא בכה ואמר – ריבונו של עולם, אני לא רוצה להיות ד"ר לתלמוד, אני רוצה להיות יהודי.

מספרים שפעם אחת הגיע חסיד אחד לאדמור מקוצק ואמר לו שלמד תלמוד. אמר לו הרבה – אתה למדת תלמוד, הבנתי. אבל מה התלמוד לימד אותך?!?

סיפור על האדמור ה"לב שמחה" שהיה בן 9 בירושלים, בבית הכנסת עם שקית סוכריות, ויהודי לקח לו את הסוכריות בירושלים. והרב'ה דיבר איתו על רבי עקיבא...

גור לעומת אלכסנדר – שתי חסידויות הגדולות ביותר בפולין. גור שרדה מכיוון שהרב'ה שלה ברח והגיע לישראל, והאדמור שאחריו (הנכד של ה"אמרי אמת") שיקם את החסידות. אולם אלכסנדר לא שרדה כי עם מות הרב'ה גם החסידות נעלמה. מגיעים כל שנה מאות אנשים להילולה של האדמור מאלכסנדר.. אבל לא יותר מכך.

הנסיעה לרב'ה / הקולייקע

הקולייקע היתה רכבת פרברים מיוחדת מוורשה ולודג' שהגיעה גם לגור. כל החסידים היו נוסעים בה. למי שלא היה כסף, היה תופס טרמפים עם עגלה וסוס או אוטובוס וכדומה. יש סרט שהציג עם הרבה עדויות על הנסיעה בה.
כאשר היו מגיעים לגור היו צריכים לחלוק את המיטות ביניהם. חצי לילה אתה ישן, ולאחר מכן זורקים אותך מהמיטה, תן למישהו אחר לישון.. חסידים אמיתיים כשאומרים דבר תורה שאמר הרב'ה, הם קמים. אומר יהושע אייבשיץ – אי אפשר לתאר מה היתה חסידות לפני השואה. איזה כבוד היו עושים לרב'ה.

האמרי אמת – זריזות

היו מדרגות פנימיות מהחדר שלו לספריה הענקית. היה נותן 70 שיעורים ביום. היה רץ ממקום למקום. כל שניה שלו היתה מחושבת. הכל היה מתוזמן. לכן גם הדברים של גור הולכים במהירות.
סיפור שהגיע אליו חסיד על הדרך ביקש ברכה. הרבי אמר לו אין לי זמן. החסיד אמר לו יש לי זמן 17 שנה לבת החולה שלי ואין לך דקה לברך אותה? אז הרבי עצר באמצע וברך אותו.
הדיבור והכתיבה שלו היו בקיצור נמרץ. ומי שלא הבין אותו, הלך לעוזר שלו על מנת שיפרש לו.
להבדיל מחסידויות אחרות, לרב'ה היו נוסעים מאז שהיו ילדים קטנים ולכן הצעירים ניצולי השואה זכרו אותו.

בית הקברות בוורשה חלקת הרבנים

קבור בנו ה-14 של האדמור הראשון חידושי הרי"ם. רבי אברהם מרדכי. כל הילדים שלו נפטרו בחייו. הוא היה הילד האחרון. שאל האדמור, במה אלווה אותך, בני יקירי? הרי המצוות והמעשים הטובים שלך ילוו אותך.. אלווה אותך בדמעה אחת של אבא. שם דמעה אחת שלו.
הטמינו אותו בין 2 חסידי קוצק. אבל אמרו שאין מקום לשים מצבה. אמרו, שאם יש אהבת ישראל, יהיה מקום. למחרת פתאום ראו שיש מקום.. אגדה שהקברים זזו.
אבל יש עיתון פולני שמספר שהכניסו למחרת שני חסידי גור לכלא על פעילות יתר בבית הקברות...

ליז'נסק

בית הקברות נחרש לחלוטין. עמוק עמוק בסוף בית הקברות ניתן לראות מאחורי העצים כמה מצבות שנותרו וכן כמובן המצבה של האדמור. איך היא שרדה?
ליזנסק היתה על הגבול. בדינוב, לא רחוק משם, עבר ממש הגבול. היתה שאלה האם להישאר בליזנסק או ללכת לרוסיה. בסוף החליטו לברוח.
לפני שהיהודים עזבו את העיירה, הם עלו לקבר של רבי אלימלך, עם תפילות ובכיות שיליץ עליהם יושר בשמיים.
גויי העיירה ראו את זה ומה הם חשבו? שהיהודים הלכו והטמינו את כל הכסף שלהם בקבר. ולכן איך שהיהודים ברחו, והגיעו הגרמנים, כולם רצו לקבר והתחילו לחפור אותו. הם חפרו וחפרו עד שהגיעו לגוף הקדוש של רבי אלימלך, ונדהמו למצוא אותו שלם, כאילו נקבר עכשיו. הם נתקפו פחד נורא, קראו לחברה קדישא של לנצוט שיכסו את הקבר מחדש ולא נגעו בו.

יש ניגון שמיוחס לרבי אלימלך. עם הניגון הזה עושים את ריקוד ה"שערים". שעומדים שתי שורות זה מול זו ועוברים באמצע. זה הסוד של רבי אלימלך, שנראה את מעלת חברינו, אנחנו צריכים או להתכופף אחד לשני, או לפנות מקום אחד לשני, ואז נוכל להיות באהבת ישראל.


מעוז כהנא – מרכז ושוליים בחסידות

החסידות היא מהפכה שהצליחה. זה דבר לא פשוט בכלל.
החסידות ביסודה היא אוראלית – מבוססת על העברה ולימוד מפה לפה. על חוויה. על מגע בלתי אמצעי. בתחילה לא היו ספרים כלל. היום הבסיס הוא הספרים.
יש הבדל בין אדם שהוא עושה חסידות, לבין מי שהוא ד"ר שמנתח את הדברים מהצד.
התרבות החסידית מעצימה את המחוות הגופניות. לפי אופי המחווה, איך אדם נותן יד לשלום, וכו', ניתן לדעת מאיזו חצר הוא.
אברהם יהושע העשל "השמים על הארץ" תרגום של פנחס פלאי.

מה המילה "ברדיצ'ב" אומרת לכם היום? המשמעות של הרב'ה והסיפורים עליו מוטמעת במילה זו. הרי ברדיצ'ב כיום היא עיירה שאין בה מאומה מסיפורים אלה. במקור חסידויות קרלין וברסלב מרוחקות מאות ק"מ האחת מהשניה. כיום הן במרחק 300 מ' זו מזו בירושלים. קבר ה"אמרי אמת" נמצא קרוב מאוד לשוק מחנה יהודה. בנו שם העתק מדויק של בית המדרש מגור.
התרבות החסידית היא סוג של תרבות "ירידית".

המילה המובילה היא "היימיש" תחושה ביתית.
שאלה מעניינת – האם אפשר לעשות "מסע פולין" כאן בארץ?
האירוע החסידי הוא הויזואלי. זה בדיוק מה שחיפשה המשלחת של אנסקי בשנת 1919.

המחוות – הטיש החסידי, שבת חתן, שבת כלה ויתר הטקסים, מאין לקוחים? ממנהגי אשכנז העתיקים.. ספר מנהגי וורמיזא במאה ה-17, שני כרכים. זהו שילוב של מנהגים עתיקים יחד עם גינוני כבוד אירופאיים. וזה מעניין כי החברה החסידית מרדה בחברה הליטאית המעמדית, אבל מצד שני היא שאבה את המנהגים שלהם. למעשה לא היה זה מרד, אלא מתן משמעות חדשה.

לגבי הגינונים והמחוות ראו עגנון, תכלית המעשים פסקה ראשונה, בה הוא מתאר 3 אנשים לפי מחוות נתינת השלום שלהם.

האדמו"ר מרוז'ין סיפר, שאברהם תיקן תפילת שחרית. בא יצחק וראה שהדרך שלו כבר חסומה על ידי הסט"א ולכן פתח פתח חדשה, תפילת מנחה. אולם גם דרך זו נחסמה ולכן בא יעקב ותיקן תפילת ערבית וגם דרך זו נחסמה. הסט"א כבר מכיר את כל הדרכים, אמר האדמו"ר, אבל כאשר שני חסידים יושבים אחרי התפילה עם יי"ש ואומרים דברי חסידות, את זה הוא לא יכול לחסום לעולם. 

המצב התהפך – הספרים היו שוליים אז, כיום הם העיקר.




הרב תמיר גרנות הניגון בחסידות

סיפור ראשון: אנחנו שבועיים לפני פרוץ המלחמה. היהודים לא יודעים מה לעשות, האם לברוח או להתבצר. האדמור שאול ידידיה טאוב זצ"ל (ידוע שנפטר בכ"ט נובמבר 1947, הלחין למעלה מ-1500 ניגונים). נעמד ליד החלון ומלחין את הניגון של י-ה ריבון. את הבית השלישי: פְּרֻק יַת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיָוָתָא, וְאַפֵּק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָּלוּתָא, עַמָּא דִי בְחַרְתְּ מִכָּל אֻמַּיָּא. (גאל את צאנך מפי האריות, והוצא את עמך מתוך הגלות, העם שבחרת מכל האומות)
מתוך תחושת המצוקה הוא מלחין את הניגון.
הם בורחים מזרחה ומגיעים לוילנה. שם הוא יושב שנה וחצי. יהודים ראים מסתופפים בצילו שומעים את הניגונים. המנגינה הזאת הופכת להיות המנון. אחרי שנה וחצי הבריחו אותם עם עוד כמה יהודים לסין ומשם לאמריקה.

סיפור שני: הנאצים נכנסים לפולין. מגיעים ללובלין תוך שבועיים. מהר"ם הקים את הישיבה לפני שהיה בן 40. פרוייקט ענק. הנאצים שורפים את הספרים. לבנות את הישיבה הוא נסע בעולם לגייס כספים. הלחין 20-30 שירים. באחת הנסיעות שלו הוא חזר, רואה את התלמידים יושבים בישיבה, והוא התחיל לבכות. אמר להם שהוא לא הצליח לגייס אפילו את הוצאות הישיבה. ואז התחיל לשיר להם את "אם אמרתי מטה רגלי".

אחד הניצולים הוא משה פורת (יליד 1931). הוא מספר שבשנת 31-32 הגיע יהודי אחד מלובלין להונגריה ולימד אותם את הניגון. וכשהרכבת לקחה אותם מהונגריה לאושוויץ הוא היה בן 13, הוא שר את הניגון הזה בקרון לפי קצב הנסיעה של הרכבת. הרכבת שלו לא הגיעה לאושוויץ בגלל פרטיזנים שפוצצו את מסילת הרכבת. הוא הגיע למטהאוזן וניצל. משה פורת הדליק משואה בשנת 2017. סיפורו ניתן למצוא כאן.

-          סטטוס שמצאתי בפייס שכתב בנימין נתניהו על משה פורת:
"משה פורת, הילד היהודי מהונגריה, הגיע למחנה מאוטהאוזן לאחר צעדת מוות נוראית. בהגיעו למחנה, הנאצים טבעו בזרועו את המספר 10-80-80. משה שרד את השואה, עלה ארצה, והתגייס בגאווה גדולה לצה״ל כנער בן 17. באחד הלילות, לאורה של עששית באוהל, התבונן משה בפנקס החוגר שלו. המספר האישי שלו היה 10-80-80. משה נישא לטובה-גיטה ז"ל ולהם ארבע בנות, 15 נכדים ו-11 נינים."

סיפור שלישי: הרב לאו יבדל"א ואחיו הרב נפתלי לביא. היו במחנה הצ'נסטוחובה. שמעו ניגון מוכר בצריף בשבת. הרב נפתלי התקרב לראות מי זה. הוא ראה אנשים שרים לכה דודי וביניהם החזן יוסף מנדלבוים מקרקוב שר את "מקדש מלך" הניגון של הרב'ה מבובוב. הוא זכר את הניגון הזה כאשר האדמור "קדושת ציון" היה מגיע לביקור.
כאות הוקרה ליוסלה מנדלבוים נפתלי הוציא ספר מקראות גדולות והגיש לו במתנה. יוסלה נלקח. כעבור שבוע הגיעו הוא ואחיו לבוכנוולד. שם הם ראו את התנך הזה והבינו שהוא כבר לא בין החיים. הסיפור נשכח.
לאחר 40 שנה נפתלי קונסול ישראלי והוא הוזמן למסיבת ברית אצל מקורבו הרב שלמה, האדמור מבובוב. הם דברו ביניהם והשיחה התגלגלה לסיפור על הניגון ועל הספר. הרבי הקשיב לו ולאחר מכן קרא לגבאי שלו ואמר לו משהו. לאחר 20 דקות הגיע איש זקן מאוד והרבי שאל אותו – אתה מכיר אותו? והוא אמר לו – לא. הרבי לחש לו משהו והוא התחיל לשיר את "מקדש מלך" ואז מיד זיהה אותו. הניגון והסיפור מאת הרב לאו נמצא כאן. והניגון המלא על ידי ישי ריבו.

סיפור רביעי: האדמור מפיאסצנה.
באחת הדרשות שלו הוא פותח במסכת ערכין. מגרפה שיש בה 10 נקבים וכל אחד מוציא 100 מיני זמר, יוצא שהיא השמיעה 1000 מיני קולות. רש"י מסביר שם מהי מגרפה – שגורפים את הדשן על גבי המזבח. איך זה יכול להיות כלי נגינה, שואל הרב, ומשיב – עד לתקופתנו, אף אחד לא יכול להבין את זה, אבל אנחנו יכולים להבין. כשאדם עומד מול המזבח הוא מדמה שזה הוא. הוא היה אמור להיות במקום הקרבן. והאפר הוא סמל המוות. והאדם שוקע מול האפר. אנחנו נמצאים בבית, ובחוץ משתולל המוות. בחוץ יש אפר. אפשר להסתכל על האפר ולהתייאש, אבל יש אפשרות אחרת, לקחת כלי שעוסק באפר, ולנגן. מאיזה מקום אפשר לנגן? מההחלטה שהיא לא שוקע. לא אתם להם לכלות את נשמתנו. היכולת לשוב ולהלחין. לשוב ולנגן. התחלת הקטע, פרשת וארא:


  
סיפור החמישי: זוסיא פורטוגל האדמור הראשון מסקולן – רומניה
כאשר היה במחנה עבודה ברומניה בזמן השואה, הוא ראה שיש המון ילדים קטנים שאין מי שיטפל בהם. כ-200 ילדים וילדות שלקח על עצמו לדאוג להם. המשיך לדאוג להם גם אחרי המלחמה, ברומניה. בשנת 1949 היתה ועידה של האו"ם ברומניה עם רבנים מחו"ל על מנת לבדוק את מצב היהודים. הגיעו רבנים לישיבה, וגם המשטרה החשאית שלחה נציגים, והזהירה את היהודים לומר עד כמה טוב המצב.

כאשר הגיע תורו לדבר, הוא אמר שאין לו מה לומר, אבל הוא רוצה להשמיע שיר. השיר הוא לחן לפסוק בתהלים "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ., תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה." שמשמעותו היא שתבוא לפני ה' אנקת האסירים ומבקשים שיתיר (שישחרר) את בני התמותה האסורים. כאשר הוא שר את השיר, הוא הרים את קולו במלים "תבוא לפניך אנקת אסיר..." ומי שהיה צריך להבין את המסר, הבין טוב מאוד.

ואם רוצים לראות איך בכוחה של המוזיקה לפרוץ גבולות... ראו את ירמי קפלן מבצע את הניגון הזה כאן 

סיפור שישי: הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון
הרגע שאחרי המלחמה. הרב עמיטל הוא יהודי הונגרי, שעבר את אושוויץ במחנות בהונגריה. יש מנגינה שהוא שמע אותה בסיגט. אחרי המלחמה הוא הלביש עליה מלים אחרות של ישעיהו הנביא למלים המקוריות שהיו מהתהילים. הוא עלה לישראל, ובכל יום שנה לעלייתו, הוא היה שר את הניגון הזה. ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.
והיה אומר – ראיתי עולם בנוי, וחרב, ובנוי מחדש. השיר הזה, עם המלים הקודמות והמלים החדשות, מספר לנו את כל הסיפור.


סדנא – הסיפור החסידי

סיפורים חסידיים ניתן למצוא באתר זושא. יש שם פרשנויות, מושגים ועוד.
בסיפור החסידי אנו שואלים
1.      מיהן הדמויות ומה כל אחת מסמלת
2.      מהו הנמשל
3.      מהם העקרונות החסידיים המופיעים בסיפור.
4.      האם יש משמעות אקטואלית לסיפור.


יום שישי, 15 בדצמבר 2017

על מי אתם יותר כועסים? הגישה הפולנית

שיתוף
על מי אתם יותר כועסים? הגישה הפולנית



באחד המסעות האחרונים שיצאתי, עשינו שבת בקרקוב. בשבת בבוקר היתה לנו הליכה של כ-25 דקות מבית המלון לבית הכנסת אייזיק, פניתי אל המדריך הפולני שהלך איתנו ודיברתי איתו קצת על קרקוב. הוא סיפר לי על המוזיאון שבמפעל שינדלר. שלהבדיל מהמוזיאון בגדנסק, מראה את הברוטליות של הגרמנים במלחמה הגדולה. "אנחנו הפולנים לומדים היטב את ההיסטוריה של מלחמת העולם, אבל הגרמנים? הם מדחיקים", הוא אומר. "ההיסטוריה שלהם מסתיימת במלחמת העולם הראשונה. הם לא לומדים ולא יודעים על מלחמת העולם השניה".
העזתי לשאול אותו: "על מי אתם כועסים יותר, על הגרמנים או על הרוסים?"
והוא השיב לי ללא היסוס – כמובן שעל הרוסים.
אני חושב שכל יהודי היה מקבל איזו צביטה בלב למשמע התשובה. אבל לא באתי ממקום שיפוטי, אלא פשוט כדי לשמוע את הגירסה שלהם. וכך הוא הסביר לי (אדגיש, לאור תגובות שקיבלתי - כי זו הגירסה שלו, שקצת שונה מהמציאות ההיסטורית):
א.      הסיפור של הגרמנים נמשך מ-1939 עד 1945, הוא אומר. הרוסים נמצאים פה הרבה יותר זמן. הם שלטו בפולין תקופות ארוכות עוד לפני המלחמה. וכמובן לאחריה.
ב.      הגרמנים לא רצו להיכנס לכאן. הם רצו בסך הכל לעבור דרך המדינה שלנו, לרוסיה. והם היו במו"מ עם השלטון הפולני על מנת שנתיר להם לעבור דרך פולין למלחמה עם רוסיה. היתה התלבטות גדולה בממשלה. הבריטים והצרפתים אמרו שהם נותנים לנו הגנה. גם הרוסים אמרו לנו "אל תתנו להם לעבור. אנחנו נגן עליכם." אז סירבנו. אז היטלר כעס מאוד, עשה הסכם עם הרוסים, ונכנס בפולין והעניס שותנו. 
תגיד, לי, שאלתי אותו, אם הייתם יכולים לחזור אחורה, האם אתה חושב שהממשלה הפולנית היתה מחליטה אחרת?
תראה, הוא השיב לי, הגרמנים עשו נזק גדול. הם הרגו 5.8 מיליון אזרחים פולנים, מתוכם 3 מיליון יהודים. אבל הבעיה שלנו שיש לנו כבוד. אנחנו כיבדנו את הצד שלנו בהסכם. זו תמיד היתה הבעיה של הפולנים, הוא אמר. אנחנו אנשים עם כבוד.
ג.       הרוסים תכננו מראש להשתלט עלינו. הם חיכו מעבר לנהר עד שהנאצים יחלישו אותנו וימגרו את המרד הפולני. לאחר מכן הם נכנסו והשתלטו עלינו בברוטאליות. לא היה לנו כוח להתנגד להם אבל גם כאשר ניסינו, הם שחטו אותנו.
ד.      מאז סוף המלחמה הם עשקו אותנו ושתו את כל העושר שלנו. כ-70% מהתוצרת והעושר הפולני הם לקחו לרוסיה במשך עשרות שנים. היינו מדינה עניה מאוד. כאשר הסתיים השלטון הרוסי כאן התחלנו לצמוח.
לדבריו, לפולנים אין כעס על הגרמנים, למרות הנזק הגדול. זו היתה מלחמה וזה מה שקורה במלחמה. זה קרה כי שמענו לאחרים. מאידך, הם עדיין כועסים מאוד על הרוסים.
עד כאן מה שאמר לי. הוא לא העז לומר לי בפירוש שהוא סבור שהממשלה הפולנית היתה צריכה להחליט אחרת בזמנו, אבל כך נראה לי שהוא חושב.
=
השנאה הפולנית לרוסים לא התחילה רק מהמאה ה-20 אלא עוד לפני כן. ועל כן, כאשר האנטישמים הפיצו שמועות על היהודים שהם מעדיפים את הרוסים, ומשתפים פעולה עם הרוסים (גם אם זה נכון אני לא אתפלא, הרי הרוסים היו הרבה יותר סובלנים כלפי היהודים, לעומת הנאצים), הדבר ליבה את רגשי השנאה הפולנית ליהודים ועתה ברור גם למה. הפולנים למעשה האשימו את הרוסים בפלישת גרמניה, בבגידה שלהם בעם הפולני, ועל כן למעשה מי שהוא חבר של האוייב שלי, הוא גם האוייב שלי.
התוצאה היתה פוגרומים של פולנים ביהודים, שיתוף פעולה עם הגרמנים, גם בהרג וגם בהלשנה ובמסירת יהודים לגרמנים.  
=

כאמור, אין כאן מקום לשפיטה. זו דרכה של טרגדיה. 

=
תגובה שקיבלתי מפרסום בפייס: 
בניגוד לנאמר בסעיפים א+ב, לפולנים חשבון עם הגרמנים עוד מלפני מלחמת העולם השנייה. פרוסיה הייתה חלק מ-3 המעצמות שחילקו את פולין במאה ה-18 עד להיעלמותה כליל ל-123 שנים. גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם מתן לפולין מוצא לים הבלטי (דנציג) על חשבון גרמניה, הדבר הביא למתח וגם לאוכלוסיה גרמנית גדולה שלא הרגישה שייכת לפולין (מה שהחריף עם עליית היטלר לשלטון), כך שההגדרה ש"הסיפור של הגרמנים נמשך מ-1939 עד 1945" כפי שנאמר כאן בבלוג היא בעייתית. לגבי עושק של הפולנים ע"י הרוסים (סעיף ד)- גם הגרמנים בזזו לא מעט (אמנם אכן רק בתקופת המלחמה), כולל אוצרות אמנות שערכן לא יסולא בפז ממוזיאונים בפולין, חלק מהיצירות לא נמצאו עד היום.
= ותשובתי:
לגבי א+ב: נכון מאוד. כאמור, ציינתי את דבריו. ואם זה לא ברור, אני מבהיר זאת. ואבהיר גם בבלוג. 
לגבי ד: בוודאי. 
הראייה הזאת, הסלחנית-יתר כלפי הגרמנים, לעומת הרוסים, היא למעשה אחד הפערים. בין הראיה שלנו את התקופה, לבין הראיה שלהם. וכפי שציינתי בסוף, וזה חלק מהטרגדיה.

יום שני, 11 בדצמבר 2017

הכל זה מלמעלה!

שיתוף
הפסוק הפותח את הפרשה מגלה לנו עמוקות. ואומר רש"י, שהמילה "מקץ" כאן היא פינה ויתד לפירוש המילה בכל מקום אחר: "כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא:"
שואל שפתי חכמים, מדוע נזקק רש"י לפירוש זה, ומשיב – שלכאורה המילה "ימים" מיותרת. אלא שהמילה מקץ סובלת גם פירוש של מעט, כמו "מקצה אחיו", ולכן היינו יכולים להבין את המילה – "מקץ שנתיים", כאילו נאמר מקצת שנתיים, דהיינו שנה ויום אחד. באה המילה "ימים" ללמדנו, שמדובר בשנתיים מלאות, ולכן המילה "מקץ" משמעה סוף. ומכאן אפשר לחזור אחורה למקומות אחרים שהיא מופיעה, ולפרש את הפסוקים בהתאם.
למשל: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "מקץ" היא אצל קין, המביא "מקץ ימים" מנחה לה'. ולא ראיתי פרשן שמתייחס לכך, אולם דווקא אצל קין כתוב שהוא מביא "מקץ". אצל הבל לא כתוב הדבר. "מקץ" הכוונה, סוף תקופה. ואם נאמר ש"ימים" הכוונה שנה (רש"י על בראשית כד נה), אז הכוונה שקין הביא את מנחתו בסוף השנה. ומדוע הדבר חשוב? ומה הוא מלמד? יתכן והבעיה היתה שקין חיכה עד סוף השנה, עד שראה שיש תוצאות, עד שראה את כל היבול, והביא מהפירות הבשלים, ואין הדבר מלמד על כבוד – ועובדה שבני ישראל מביאים את הביכורים, ולא ממתינים עד הקץ.
וכן הלאה, יש משמעות למילה "מקץ" המסיימת תקופה. וכשנראה אותה תקופה, עלינו לשאול מה היא מסמלת.
ואם נחזור לפרשתנו, התורה אומרת ש"מקץ" שנתיים מלאות פרעה חולם. ונשאלת השאלה מה קרה בתחילת אותן שנתיים? שמא מקץ בואו של יוסף למצרים? או מקץ כניסתו לכלא? או מקץ פתרון החלום? כאן הדבר לא כל כך ברור, אולם כאשר בהמשך אנו קוראים שיוסף עומד לפני פרעה והוא בן 30 שנה, יכולים אנו להבין שהוא היה בכלא 12 שנה, ומקץ שנתיים, הוא מקץ הסיפור הסמוך לנו, עם שר המשקים ושר האופים. ומדוע חשוב להדגיש את הדבר? על כך בפסקה הבאה.

שניים שהם אחד
דבר יפה התגלה לי השבוע: כל הסיפור של יציאת יוסף מהבור, מגיע בשניים:
·        שני שרים מעוולים, ושניהם מגיעים לכלא.
·        כל אחד מהם חולם שני חלומות.
·        יוסף פותר להם שני פתרונות.
·        יוסף מבקש פעמיים משר המשקים: "זכרתני והזכרתני".
·        שר המשקים שוכח פעמיים – "ולא זכר.. וישכחהו".
·        כעבור יומיים פרעה נותן את גזר דינו (ביום השלישי, יום הולדת את פרעה) – שני פסקי דין שונים.
·        העניין נשכח למשך שנתיים בדיוק.
·        פרעה נרדם פעמיים (ישן, חולם, מתעורר, וישן).
·        פרעה חולם שני חלומות, בשתי פעמים.
·        שני אנשים חולמים למעשה, גם יוסף חולם.
·        שר המשקים מזכיר את שני חטאיו.
·        פתרון החלום הוא שתי תקופות – אחת של רעב ואחת של שובע.
·        יוסף ממונה למשנה (השני) למלך.
והינה, כאשר מגיע יוסף לפני פרעה ופתר את חלומו, הוא מניח בפניו עיקרון אחד, שמהווה תשובה גם לכל הדברים האחרים – למרות שהכל נראה לך שניים,... הכל אחד! הכל מהאחד (בהא הידיעה). הכל התחיל בחלומות שר המשקים ושר האופים, ללמדך שזה מלמעלה. יוסף היה צריך להבין כבר אז שזה מהלך אלוקי, ולכן לא לבקש משר המשקים מאומה. ומכיוון שביקש, היה צריך להראות לו שהכל מלמעלה, ולכן היו צריכות לחלוף שנתיים, כדי שיהיה ברור שהדבר לא הגיע מכוחו של שר המשקים, אלא מחמת הקב"ה, שחידש את המהלך מכך שהכניס את החלומות בראש פרעה.
ובהמשך מוסיף יוסף ומבהיר, כי למרות שהכל נראה כאילו נעשה בעיכוב גדול, דווקא העובדה שהכל קורה פעמיים, הוא הוא הסימן שהכל קרה וקורה במהירות.

ואם נחזור לפסוק הפתיחה, ויהי – לשון צער. כי ודאי צער היה ליוסף, שנולדה בו תקווה לאחר שפתר לשר המשקים, ותקווה זו נגוזה. רק בסוף השנתיים  קורה הכל, ונראה כאילו זה המון זמן, אולם הדבר היה חיוני על מנת שיבין יוסף כי הכל מלמעלה, ודווקא ההמתנה הזאת היא היא זו שגרמה לכך שהכל יהיה במהירות לאחר מכן. ועובדה שיוסף למד היטב את הלקח, שהרי הוא משיב לשבח שמעניק לו פרעה – זה לא אני... זה הכל מלמעלה, אלוקים יענה את שלום פרעה! 


יוסף החכם מגלה את המתווה הזה, ומעביר אותו לפרעה, וזה בדיוק מה שמביא את פרעה למסקנה, שיוסף הוא האדם המתאים ביותר. 

יום שלישי, 5 בספטמבר 2017

קול השופר נשמע שוב בטיקטין

שיתוף

יום שלישי, 15 באוגוסט 2017

פרדוקס היראה | נקודת חיזוק עם ד"ר שי שגב

שיתוף