קשר השתיקה

במהלך 20 שנותיי כעורך דין יצא לי לשבת מול אנשים שבקושי הצליחו לספר את סיפורם. אני לא צריך לשאול אותם "למה חתמת" או "למה נהגת כך וכך". הם כל כך מתביישים בכך שהיו טיפשים, שעבדו עליהם כל כך בקלות, שנהגו בנאיביות, שקנו את השקר שמכרו להם. הם כל כך מתביישים על התקווה להרוויח, על שבלעו את הפיתיון הזה, שכל אדם אחר היה קונה אותו, שבמקום לספר לי את הסיפור שלהם ומה בדיוק קרה, אז כל מילה שניה היא התנצלות, הצטדקות. ואפילו הם לא קונים את ההסברים של עצמם. והאמת היא שלכולנו קורה שאנחנו טיפשים בזמן אמיתי וחכמים בדיעבד. וצריך זמן כדי להוציא מהם את הסיפור, והמון סבלנות והעיקר - בלי שיפוטיות, למרות שאנחנו עוסקים במשפט.

עכשיו קחו את זה ותכפילו את זה פי מילארד כאשר מדברים על השואה. ההטעיה שנהגו הנאצים היתה מושלמת. הם לא נתנו לאנשים לחשוב. הרעיבו אותם, היכו אותם, הטעו אותם, עייפו אותם, השאירו אותם ערים, נלחמים על טיפת חיים, ובעיקר - בעיקר לא נתנו להם לחשוב. מכרו להם שקרים שאם הם יעבדו, הם יחיו. שלוקחים אותם למזרח. שכדאי להם לציית אם הם רוצים לחיות. ניתקו אותם מהעולם בגטו ולאחר מכן בקרונות הבקר ובמחנות, והלעיטו אותם באלפי שקרים. אף מילה של הנאצים לא היתה אמת. "שנל! שנל!" (מהר! מהר!) הם הריצו אותם מהגטו לכיכר השילוחים, ומהכיכר לרכבת, ומהרכבת לתאי הגזים, כמו צאן לטבח, פשוטו כמשמעו.

וכשהכל הסתיים, והניצולים האומללים התחילו לחשוב מה קרה, הם הבינו איך ועד כמה הטעו אותם. ואז, על הכאב הפיזי של הגוף החבול, ועל הצער העצום על אבדן המשפחה, הבית והחיים, נוסף גם טירוף הנפש ממש - איך יכולתי להיות כל כך טיפש. איך לא ראיתי שהם הורגים אותנו לאט לאט.

עכשיו אתם מבינים למה הניצולים לא דברו? זה לא רק שקשה להסביר מה קרה שם. זה לא רק שהסיפור מחזיר אליך את הזוועות (שהרי הזוועות מעולם לא עזבו אותם), זה פשוט להסתכל על המבטים של האנשים שמקשיבים לך ומצקצקים, אינם מאמינים לך, איך יכולת להיות כל כך טיפש. אין כוח להצטדק שוב ושוב, מיליון פעמים. הניצולים איבדו את האמון לא רק באהבה, בטוב, בחיים ובהתחלה מחדש, אלא הם אבדו את האמון שמישהו מסוגל להקשיב להם ולהכיל אותם בלי שיפוטיות. ובצדק.

עשרות שנים לקח עד שהצלחנו להבין איך לדבר איתם. עם אלה שנשארו ולא לקחו את סיפורם לקבר. איך לגעת בהם, איך לתת להם פתח זעיר ככל שיהיה, על מנת שיוציאו ולו מעט מהמשקל שישב להם על הלב. למענם. למעננו. למען הדורות הבאים.

את השיר הזה שמעתי ואהבתי עוד בילדותי. אולם רק היום הבנתי אותו.

יצירת מופת.

מילים: רחל שפירא

לחן: אלונה טוראל

כשאתה חיוור מצער

מתחפר בשתיקתך

תן לי לדבר אליך

וללכת בין צלליך

להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע

לא אחריד את בדידותך

זהירה, כמו מהססת

באותות חיבה וחסד

אדבר איתך.

יש בי כח, יש בי כח,

אל תחוס עלי

אל תפריע לקוצים שלך

לשרוט את רגלי.

כשאתה עייף עד מוות

לא נרדם בחשכה

בשעה שסיוטיך

מרדפים חלומותיך

אשאר איתך

על ידך אני נודדת

בין שנתך ליקיצתך

המילים שלי שבירות הן

וכפות ידי קטנות הן

אך הן לצידך.

כשאראה, או כשתאמר לי

חרש, חרישי

כי מתיך מתקבצים

גם אני ארכין ראשי

לא אשאל אותך מדוע...