כשמישהו
כותב ספר בן 650 עמודים ב-24 ימים, זה אומר שהנושא בער בו. הטקסט היה מוכן בראש,
ורק היה זקוק לשהות מינימאלית לשפוך אותו מהלב. אין ספק שמשאת נפשו של הנס
פאלאדה (שם העט של הסופר הצבעוני Rudolf
Ditzen) בשנת 1947 היתה להראות שלא כל הגרמנים היו
רעים. כתב את אשר על לבו, ונפטר עוד בטרם ראה הספר את מכבשי הדפוס. היה חשוב לו,
לסופר, להראות, שרבים (וטובים?) חשבו אחרת, בצורה שונה מהיטלר ומרעיו, אולם חששו
לפתוח את פיהם פן יבולע להם.
האם המסר
עבר?
חרגתי
הפעם ממנהגי, ובטרם פניתי לכתוב את סיכום רישומיי על הספר, בחרתי לראות מה אומר
"קול העם" על הספר "לבד
בברלין" (מאתר סימניה) מאז יצאה מהדורתו העברית (2010) לספר המקורי שיצא
בשפה הגרמנית (1947). הופתעתי לראות שהוא צבר 161 (!) ביקורות.
פניתי לאתרים אחרים וגם בהם מצאתי שגירסת האנגלית של הספר (משנת 2009) זכתה לאלפי
ביקורות (למשל – למעלה מ-1500 ביקורות באתר GoodReads, 218 ביקורות ב-amazone, ועוד).
היקף
ההתייחסות והביקורת מלמד על העניין שהספר מעורר, וגם העובדה שהוא נשאר עם מרבית הקוראים,
לאחר שהם מניחים אותו מידם. יחד עם זאת, שיעור נכבד מבין הקוראים היהודים "לא
קנה" את הניסיון האפולוגטי של פאלאדה. הסבר אחד, מן הסתם, טמון בקושי לשנות השקפת
עולם על העם הגרמני בתקופת השואה, עמדה שנבנתה במהלך שנות דור. אבל אם אנסה להתחמק
מאזור הנוחות הרי שהתשובה מקופלת בתפאורה הבסיסית שבחר לו המחבר: המדובר בבית
דירות בברלין, בו מתגוררת משפחה אחת (זוג זקנים) יהודית, משפחה אחת פרו-נאצית,
שטינקר-לא-יוצלח אחד ושלושה צדיקים: האחד - שופט בית המשפט העליון בדימוס שפועל
מאחורי הקלעים ככל שהוא יכול, והשני – גיבורי הסיפור, אוטו ואווה קוונגל. בדרך
נפגוש גם את הדוורית אווה קלוגה (שבשלב מסוים בורחת מהעיר לאיזור מבודד) והאקס שלה,
פתי אומלל ורודף שמלות. חוסר האמינות במסר של פאלאדה נובע בעיניי מהתמהיל הזה –
שממנו עולה כי הנאצים והגסטפו היו משהו חיצוני, מאיים, מנוכר, ואילו העם הגרמני בכללותו,
היה מורכב ממיעוט פרו נאצי, ששלט באמצעות הפחדה ובעזרת צבא של שטינקרים אומללים, על
הרוב הדומם של אלה שלא הסכימו עם המשטר אך שתקו מרוב פחד. התמהיל המוצע כאן מוגזם ומוטה.
אילו זה היה המצב בגרמניה, היטלר לא היה אמור להצליח להשליט שלטון דיכוי כזה על
יהודי גרמניה במשך 12 שנה, ומקל וחומר שלא לרצוח 6 מיליון יהודים. עדויות מראות
שלא רק הנאצים רצחו יהודים, אלא גם הוורמאכט והמשטרה, הן בסדיר והן במילואים.
 |
| הזוג האמיתי אוטו ואליזה המפל - צדיקים בסדום? |
זהו סיפורם
של אוטו ואווה קוונגל, שמחליטים לעשות מעשה בעקבות מות בנם בצבא, המבוסס על סיפור
אמיתי של הזוג אוטו ואליזה המפל שאבדו אח במלחמה, ומחליטים
להביע התנגדות באמצעות כתיבה וחלוקה של גלויות בעלות
מסר מחתרתי. אני בהחלט מקבל את העובדה שצריך אומץ רב בתקופה כה חשוכה, לעשות אפילו
את המעשה הקטן לכאורה הזה. פאלאדה מיטיב לתאר עד כמה המבצע היה מורכב ומסוכן, עד כמה
לא היה מקום לטעויות, אפילו בפעולות פעוטות לכאורה אלה.
הז'אנר אליו
שייך הספר הוא הערבוב של היסטוריה בפיקציה, ז'אנר שאני אישית גם אוהב, ובו כותב. העובדה שאתה קורא על אירועים אמיתיים, המחוזקים במסמכים, תמונות
ובעיקר של גלויות – אותן גלויות מקוריות שהופצו בברלין, מוסיפה ערך רב לעניין בספר
ולהרהורים שבעקבותיו.
פאלאדה
מיטיב לתאר את אורח החיים האפור של עמך גרמניה, ההפוך לחלוטין מההילה ההרואית בה השלטון
הנאצי ניסה לצבוע את התקופה ההיא. ואולי זה סוד ההצלחה של היטלר – הריגוש שהצליח
להכניס לעם הזה לאחר 13 שנות השפלה בעקבות הסכם
ורסאי. העתיד הוורוד בו צבע את חייהם האפורים. צבע מאכל מלאכותי ללא שום ערך
תזונתי, שהרי חייהם לא השתפרו באמת בעקבות מסע הכיבושים שלו, אפילו לא ליום אחד;
אלא אם כן התרגשות והבטחות לעתיד ורוד נחשבות... אלא אם כן השמחה על השמדת האוייב
היהודי הדמוני וגזילת רכושו שווה את המחיר. הבעה כל כך אותנטית של חיים אפרוריים
מצאתי בפרש הברונזה,
העוסק גם הוא באותה תקופה, והמתאר בין היתר את קורותיה של לנינגרד תחת התקפות
הנאצים.
 |
| דוגמה לגלויות האמיתיות שהפיצו הזוג המפל בברלין |
אי אפשר
לברוח מהכובד העלילתי. אין לי מושג האם הדבר נועד להמחיש את האפרוריות האמורה, או
שמא זהו סגנונו האישי של פאלאדה. רבים מבין מסתייגי הספר דיווחו על "משבר מאה
העמודים הראשונים" וחלקם אף הפסיקו לקרוא אותו בשל כך. באופן אישי הכובד
הסגנוני לא הפריע לי, ואף לא העובדה שהסוף הטראגי והכל-כך-לא-אמריקאי ידוע מראש.
יחד עם זאת אפשר ואולי רצוי היה לקצר אותו, במיוחד לקראת הסוף. כל זאת לא פגע בחוויית
הקריאה ואני ממליץ למי שהתחיל לקרוא אותו, שלא יתייאש וילווה את הזוג הזה עד
לגרדום.
פאלאדה
גם מיטיב לתאר את תחושת האימה. הוא מצליח להעביר את נקודת המבט – ואם תרצו – את המחיר
שהגרמנים המצפוניים היו צריכים לשלם, לאחר שהעם שלהם מכר את נשמתו לשטן בעבור
הבטחות שווא. ובמקביל גם מתאר את להקת אוכלי הנבלות שהסתערו בתאווה, מזי ריר על
מנת לבזוז את הרכוש היהודי שנותר מאחור ומותירים אחריהם תחושת קבס, שתופסת את
הקורא בבטן ואינה מרפה.
אני מוכן
לקבל (לא בלי היסוסים) את הנחת המוצא, שלא כל הגרמנים היו רעים, רוצחים ותאבי
כיבוש. ואם רוצה אני טקסט אותנטי ויותר משכנע לתיזה זו, הרי ש"יומנים"
של ויקטור
קלפמרר היהודי מצליח להעביר את המסר בצורה חדה יותר (בקרוב הרשימה על הספר
החשוב). יחד עם זאת, אין זה אומר שלא כולם היו אחראים. כי לרוב הדומם,
המאפשר את קיום הרוע, אחריות לא פחותה מזו של ה"מיעוט" שביצע אותו
בפועל. ועוד יותר מכך חשוב לזכור, ההתנגדות המובעת בספר אינה התנגדות לרוע
שננקט כנגד היהודים, אלא כנגד תוצאתיו הרות האסון לעם הגרמני עצמו של המשטר הנאצי,
שלא היה רע רק כלפי היהודים, אלא בעיקר כלפי העם שלו, שרומם ונישא אותו וסבל את
עול דיכויו, תוך שהפנה את האנרגיות השליליות שלו לכיוון היהודים. לכן, אי אפשר
להוציא ממנו אמירה ערכית של המחבר בנוגע ליחסם של הגרמנים ליהודים דווקא (למעט
סצינה פיקטיבית אחת בספר).
ולסיום, ספר
זה, כמו רבים אחרים, אינו מצליח להשיב על השאלה המטרידה רבים מאז ועד היום, והיא –
האם התקופה ההיא עלולה לחזור ביום מן הימים.
