אתמול היתה לי הזכות להשתתף בערב עדות בבית משפחת בוחניק, ולשמוע ממקור ראשון את סיפורה של סוני שי בירנבאום, "שורדת שואה" כהגדרתה (להבדיל מניצולת שואה). סוני שבתה את לב כל המאזינים הרבים, בסיפור קולח, מרתק ואפילו מתובל במעט הומור במקומות הנכונים. מתוך למעלה משעה אציף נקודה אחת.
סוני נולדה בברלין, הבת הבכורה. ב-1938 אביה נלקח מהבית, אמה בהריון, על סף לידה, וכך עברו את ליל הבדולח. מיד לאחר מכן אמה קבלה החלטה ושלחה אותה לבד, ברכבת להולנד, יחד עם 4 אחיה, שהקטנה בהם בת 4 שנים. סוני היתה בת כ-9 שנים בלבד!! היא שלחה אותה אל הבלתי ידוע, לדודים שאינם מוכרים, ללא תעודות מעבר. בדרך סוני נאלצה להתמודד מול חייל ס"ס שריחם עליה. סוני השגיחה על האחים עד שאמה הגיעה, גם בדרך נס ונולד הילד השישי במשפחה. התגלגלו מוסטרבורק בהולנד, לברגן בלזן בגרמניה. גם האבא חזר בשלב מאוחר יותר ובדרך נס כל המשפחה שרדה את השואה.
זהו סיפור מדהים של ילדה קטנה (בגיל 9 בקושי מותר אצלנו לאפשר לילד לחצות כביש לבד!!) שקבלה אחריות. אולם במהלך כל השיחה היא לא ייחסה שום גבורה מיוחדת לעצמה, אלא לאמא שלה (עליה דברה בהערצה), שלא רק שדאגה לילדיה, אלא לקחה אחריות על עוד 40 ילדים נוספים בברגן בלזן (!) שבזכותה כולם נצלו!! (ועוד יודגש כי קודם לכן אמא שלה לא היתה גננת או מורה, בסך הכל בעלת חנות קטנה הצמודה לביתם בגרמניה).
היא הסבירה שלא היו לה שום פריבילגיות במסגרת הקבוצה של הילדים להם דאגה אמא שלה, אולם האחריות שנטלה על עצמה, היא והוריה, נתנו לכולם כוחות לשרוד את הרעב, המחלות, הקשיים הפיזיים והנפשיים.
בגיל 17 סוניה עלתה לבד לארץ בעליית הנוער. משפחתה הגיעה רק לאחר 4 שנים.
היא מספרת, שכאשר הגיעה לארץ היא נמנעה מלומר שהיא שורדת שואה, מכיוון שבתגובה תמיד הטיחו בה "למה הלכתם כצאן לטבח?!" במשך שנים היתה מחוייבת לשתוק, עד שלמדה גם להשיב, כי ההישרדות היומיומית, לקיחת האחריות וההתמודדות מול המוות, הינה גבורה בפני עצמה.
"שלושה חלומות היו לי במחנה," היא מספרת בחיוך. "הראשון, להשיג לחם, לאכול. השני, להגיע לגיל 18. השלישי, לעלות לארץ ישראל. זכיתי והגשמתי את כולם, ואף הקמתי משפחה לתפארת. אין סיפוק גדול מזה, תודה לאל."
