כיסו כוסו וכעסו
הנושא של מודעות עצמית העסיק את מחשבת ישראל בצורה תדירה. הצורך שלנו לדעת הוא חלק מובנה במהותנו כעם הנצח והרוחניות. דעת היא הכל: "דעת קנית, מה חסרת?"; אולם – "דעת חסרת, מה קנית?" המודעות לדברים שלצידנו, מתחתינו ומעלינו. הקשר הראשון בין אדם לחווה, הוא של ידיעה. אנו מצווים ל"דע מה למעלה ממך". המודעות לקיומו של הבורא בינינו היא משימה קיומית בלתי פוסקת: "וידעת היום והשבת אל לבבך...". הגישה הסובייקטיבית מתחילה כבר בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" ומלווה אותנו בכל ימינו, עד כי גם הבורא עצמו משובח בכך שהוא פותח את ידיו ומשביע לכל אחד כפי כוח רצונו, וכפי צרכיו האישיים.
לשם מה לנו מודעות עצמית? מדוע לחפור בתוכי? מה זה יתן לי? אם אבקש לתמצת נושא זה במאמר כאן, יקשה הדבר. אולם אומר בהקשר זה דבר אחד: אושרו של האדם מגיע, כאשר יש לאדם דרך. כאשר יש לו "מחר", יש לו תכלית וסיבה לקום בבוקר; כשיש לו שאיפה. וכפי שאמרו רבים וחכמים, יתכן והשאיפות ישתנו, יתכן והדרך תוביל אותי למקום אחר, יתכן והשאיפה הנוכחית שלי היא מקפצה ליעד ותכלית גבוהים יותר, אולם בסופו של דבר, ברגע שיש לי דרך, ובשביל מה לקום בבוקר, כבר דרכי היא דרך של אושר. בשפת האימון הדבר נקרא: "חזון".
אחד הדברים החשובים ביותר בכל הנוגע לחזון, אם לא החשוב ביותר, הוא התאמה בין החזון לבין מי שאנחנו. שהחזון יענה על הצרכים הבסיסיים שלנו, שיתאים לתכונות האישיותיות שלנו, שיהיה לנו קל לממש אותו בהיותו תואם לדרכי הפעולה שלנו, תוך התמודדות קלה ככל האפשר עם חסמי ההצלחה שלנו. לשם כך, בטרם נפנה לכתיבת חזון, עלינו לעבור תהליך של מודעות עצמית שבסיכומו נוכל להביט ולומר – "נעים מאוד!". יש משהו מאוד עוצמתי בחוויה של מסע לתוך העצמי, להכיר את עצמנו, להבין ולהתחבר לתכונות שלנו. יש בכך כוח מרגש, מפעיל, ולעתים אפילו מרפא. נוכחתי בכך לא פעם ולא פעמיים עם אנשים איתם עברתי תהליך זה.
חז"ל נתנו לנו כל מיני "טיפים" לנושא של מודעות, כמו למשל: "קירות ביתו של אדם, מעידים עליו": מה הבית שלכם מספר על הגרים בו? האם הוא * מסודר / הפוך / מבולגן * חמים ומפנק / או קריר ורשמי * עשיר יוקרתי / פשוט * נקי מאוד / נקי בינוני / מלוכלך / מטונף * יש או אין תמונות/ספרים/חפצי נוי - ומה הם מספרים? * יש ירק/צמחיה ? וכו'.
טיפ אחר שקיבלנו מחז"ל הוא ששמו של האדם מעיד עליו. מודעות באמצעות השם: שלושה שמות קוראים לאדם: הוריו (באמצעות רוח הקודש) - המעצבים את תכליתו ותפקידו; חבריו- המעצבים את מהותו, אישיותו והתנהגותו כלפיהם; הוא עצמו- המעצב את היחס שבינו לבין עצמו.
אולם אולי הטיפ הידוע ביותר מבית היוצר של חז"ל הוא "אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו" (ערובין ס"ה).
שלוש נקודות מבחן לכל אדם באשר הוא:
כיסו: מלמד על מידת הנתינה שלו [או הקמצנות/חסד ורחמים/הדין]. אדם יכול לדבר הרבה או מעט אודות פעילויות שעשה או לא עשה. המבחן הוא בעשיה. כאשר תיווצר הזדמנות – כיצד ינהג? יש כאלה שגם אם יבקשו מהם מעט, לא יתנו. ויש כאלה שלא יחכו שיבקשו מהם, אלא יתנדבו מעצמם. יש כאלה שיתנו רק אם יבקשו מהם, ובמידה על מנת "לצאת ידי חובה"; יש שיתנו בשמחה, יש שיתחמקו, ויש אפילו שיתנגדו ויטיחו ביקורת עזה. הדבר נכון גם כאשר האדם צריך לקבל כסף ולא לתת – האם הוא ידרוש את המגיע לו, מיד לכשיגיע המועד, או שמא יהיה מוכן להמתין. האם ידרוש פיצוי, או ימחל על מידותיו. האם יעמוד על קוצו של יוד או שיהיה מוכן לוותר על חלק. האם יילחם על כל פרוטה או יתייאש; וכו'.
כוסו [אוכל]: מלמד התאוות שלו [או מידת האיפוק]. כיצד האדם מתנהג כאשר הוא נמצא ליד שולחן? האם הוא יקח ראשון, או שיחכה שאחרים יקחו. האם יאכל ברעבתנות ובגסות, או יקפיד על עדינות ונקיות? כיצד ינהג לאחר שנותרה חתיכת עוף או בשר אחרונה, כאשר כולם כבר אכלו? ועוד ועוד. ומנגד, כיצד ינהג כאשר הוא צריך לארח, לתת, להאכיל? כיצד ינהג כאשר חבר/ה של הילד/ה מתארחים בביתו?
כעסו: האנרגיות שלו [חיוביות/שליליות]. מהאופן בו אדם כועס ונרגע – מהר או לאט, ועד אילו גבהים הוא מרשה לעצמו להגיע בעת כעסו- מלמד על מידותיו, האם הוא כעסן, גאוותן, וכדומה, או צנוע ושפל רוח. מהאופן כיצד האדם תופס מסר, האם הוא נעלב במהירות, או מפרש דברים בצורה נכונה, אפשר ללמוד על מידת ההערכה העצמית שלו [חיובית או שלילית]; האם בעת כעסו הוא עדיין בשליטה או נוטה להגזים ולהפריז, להמשיך ולהרגיז את עצמו וכו'. מאידך, האם הוא נעלב ונעלם, אינו יכול להתמודד. ומנגד ניתן ללמוד על האופן בו הוא מרגיז אחרים, אם בכלל. האם הוא עדין, נעים ונוח לבריות או אינו חושש להעליב; האם הוא יוצר פרובוקציה אם לאו. האם נוטה לסכסך ו"לחמם" אחרים, אם לאו.
הצירוף של כל אלה יוצר תמונה די מקיפה על כל אדם באשר הוא – ללא ספק, אחד המשפטים הגדולים ביותר מבית מדרשם של חז"ל.
